סיכום סימן קסו [וכמה הערות מתוך חוברת הביאורים]
בסימן זה מביא אדה"ז ב' שיטות במה יש ליזהר בין נטילת ידיים לסעודה, לדעה הראשונה שלא להסיח דעת שמא לא ישמור על נקיון ידיו, ולדעה השניה שלא להפסיק בשום דבר אלא לסמוך את הנטילה לאכילה.
והולך ומבאר מה נקרא היסח הדעת, שאסור אפילו לפי הדעה הראשונה, וכן מה נקרא הפסק, שאסור רק לפי הדעה השניה. וכיון שישנם שלשה עניינים כלליים: מעשה, דיבור, שהיה. לכן מבאר בכל אחד מהם, מה נחשב היסח הדעת ומה לא נחשב להיסח הדעת, וכן מה נחשב הפסק ומה אינו נחשב הפסק.
עוד מבאר, שאפילו דבר שיש ליזהר שלא לעשותו בין הנטילה לאכילה, מכל מקום, אם הוא לצורך הסעודה, אפשר לעשותו בין הנטילה לסעודה, יש דברים שאפילו לכתחילה ויש דברים שרק בדיעבד.
מעשה:
היסח הדעת – רק מעשה המצריך ריכוז מביא להיסח הדעת, כגון מזיגת כוס בחמין שצריך לדקדק הרבה במזיגתה, אבל סתם מעשים כגון הליכה וכיוצא בזה אינם מסיחים את הדעת, ומותרים לכתחילה.
הפסק – כל מעשה הינו הפסק, כגון הליכה או מזיגת כוס בצונן או ניגוב ידיים.
לצורך הסעודה – מותר להפסיק בהליכה וניגוב הידיים, אולם יש חילוק ביניהם, שבהליכה ההיתר הוא רק בדיעבד [בשעת הדחק], שנטל ידיו שלא במקום הסעודה, ולכתחילה יש ליטול ידיו סמוך למקום הסעודה. ואילו בניגוב הידיים, שהוא דבר שאי אפשר לעשותו קודם הנטילה(!), מותר לכתחילה להפסיק בו בין הנטילה לסעודה.
דיבור:
היסח הדעת – רק הפלגה בדברים נחשבת להיסח הדעת, בין שמדבר בדברי חולין ובין שמדבר בדברי תורה, אבל שיחה מועטת אינה גורמת להיסח הדעת ומותרת לכתחילה.
הפסק – כל דיבור שאינו בגדר של שיחה בעלמא ב' או ג' תיבות הרי הוא הפסק, כגון דיבור בדברי תורה, אמירת קידוש והבדלה, תפילה על המזון ואמירת מזמור ה' רועי.
לצורך הסעודה – מותר להפסיק בדיבור, יש דיבור שמותר אפילו ליטול ידיים לכתחילה ע"מ לאמרו בין הנטילה לאכילה, ויש דיבור שאסור ליטול ידיים ע"מ לאמרו אח"כ, אלא שאם שכח לאמרו קודם הנטילה רשאי לאמרו לכתחילה קודם האכילה. הבדלה ותפילה על המזון, לכתחילה יש לאמרם קודם הנטילה, ורק כששכח יכול לאמרם לאחריה, ואילו קידוש יכול לכתחילה ליטול ידיים ע"מ להפסיק באמירתו בין הנטילה לאכילה. [ואמירת מזמור ה' רועי – מן הדין רשאים להפסיק באמירתו רק בדיעבד, כששכחו לאמרו קודם הנטילה, אולם מנהג העולם להפסיק בו לכתחילה].
שהיה:
היסח הדעת – שהיה בישיבה בטלה אינה מסיחה דעת כלל.
הפסק – שהיה שלא לצורך כלל נחשבת להפסק אפילו אם היא מועטת, ואם היא לאיזה צורך אינה נחשבת הפסק אלא א"כ היא שיעור זמן של הילוך כ"ב אמה.
לצורך הסעודה – התירו להפסיק אפילו בשהיה מרובה.
ב' שאלות:
א. מה הדין בדיעבד שנטל ידיו קודם מזיגת הכוס בחמין, האם רשאי למזגה בחמין בין נטילת ידיים לסעודה. או שמא כיון שהאיסור בזה אינו משום הפסק, אלא משום היסח הדעת, לא התירוהו לצורך הסעודה. שרק דבר שהאיסור בו משום הפסק, כאשר הוא לצורך הסעודה אינו חשוב הפסק, אבל אם יש בו היסח הדעת, הרי זה גופא יבטל את הנטילה, ומה יועיל זה שהוא לצורך הסעודה.
ומלשון אדה"ז: "אלא שלכתחילה צריך ליטול ידיו סמוך למקום הסעודה אם אפשר, שכמו שצריך למזוג הכוס של קידוש בחמין קודם הנטילה לדברי הכל, אף על פי שהקידוש הוא צורך הסעודה, כיון שאפשר למזוג קודם הנטילה". אולי יש לדייק שרק לכתחילה צריך להזהר בזה כיון שאפשר, אבל בדיעבד כשאי אפשר מותר?
ב. מלשון אדה"ז: "ומכל מקום אין צריך ליזהר אלא מלדבר באיזה עסק וענין אחר, אבל שיחה בעלמא ב' או ג' תיבות – אינן חשובין הפסק לדברי הכל, אפילו במים אחרונים". נראה שיש חילוק בין גדר הפסק של נטילת ידים לסעודה ובין גדר הפסק של מים אחרונים לברכת המזון. וא"כ יש כאן שלושה גדרים: בין נטילת ידים לסעודה, בין מים אחרונים לברכת המזון, בין ברכת המוציא לאכילה [ויש לברר החילוקים ביניהם].
או שמא הכוונה היא, אפילו במים אחרונים בהם כולם מודים שאסור כל הפסק (גם שאין בו משום היסח הדעת), גם הדעה המקילה בנטילת ידיים לסעודה.
ואשמח לשמוע דעתם של כבוד הרב אלאשוילי שליט"א ושאר חו"ר אודות נכונות הסיכום הנ"ל, ובנוגע השאלות המובאים כאן.