ברכות הנהנין

דיונים ועיונים בשו"ע הרב (אדמו"ר הזקן) ובפסקי הסידור

מנהל: הרב אלאשוילי

אורח

ברכות הנהנין

הודעה שלא נקראהעל ידי אורח » א' פברואר 12, 2017 1:43 am

בפ"ז הי"ט כתב אדה"ז: שאם עירב שתי דברים לאכלם ביחד ושתיהם עיקר, אין הולכין אחר הרוב, וכן במיני דגן. אבל אם יש עקר מברכין על העיקר ופוטר את הטפל.
אינו ברור לי הכללים בדיני עיקר וטפל, איך דין זה מתאים עם מש"כ בפ"ג הל' ח שאם תאב גם לאכילת הפת זה פוטר המליח, וכתב ע"ז הקצוה"ש שפשוט שבפת כיסנין מברכים על שתיהם, ומש"כ בהמשך ההלכה הוא רק ביין בלוע שזה נקרא תערובת ולכן הולכין אחר העיקר, אבל אם אינו תערובת ממש רק שמצרף שתי מאכלים לאכלם יחד, לא הולכים אחר עיקר אלא אם זה עיקר לגמרי, שלא היה אוכל הטפל כלל,
א"כ למה בפ"ז מאריך לבאר הטעם שאין מין דגן עיקר הרי זה פשוט לפי המבואר בפ"ג? שאין כאן תערובת, ולמה יפטור הדגן את המרק.
וגם צריך לומר שמש"כ כאן שהולכים אחר העיקר ומברכים על המרק כו' זה רק אם אין כונתו כלל על המאכל (ואלי לכן נקט הלשון "ואם כונתו על שניהם" ולא כתב אם שניהם עיקר (כמ"ש בריש פ"ג), שאפי' אם א' עיקר אבל כונתו גם (שאינו תאב כ"כ) על השני מברכים על שניהם).
וגם יש להעיר שם בפ"ג, מאי שנא מליח מדבש שזה משקה על גביו (לא בלוע).
תודה רבה, אם אפשר לבאר ולברר הנ"ל. תודה.

הרב אלאשוילי
הודעות: 1347
הצטרף: א' מאי 15, 2016 11:45 am

Re: תשובה

הודעה שלא נקראהעל ידי הרב אלאשוילי » ג' פברואר 14, 2017 12:16 am

החילוק שכתבת פשוט הוא, ולא הבנתי מה יש עוד לבאר. אנא כתוב שאלתך בבהירות.

אורח

Re: ברכות הנהנין

הודעה שלא נקראהעל ידי אורח » ג' פברואר 14, 2017 2:20 pm

שאלתי הוא בעיקר בשתים:
א: למה צריך לבאר הטעם שאין מין דגן חשוב עיקר, שאף מין דגן שהוא רך וראוי לשתיה וכו', אם זה פשוט בשאר דברים, למה נחשוב שמין דגן שונה?
ב: בפ"ג למה נחשב דבש שעל גביה הפת כתערובת?
וגם רציתי לברר האם הדיוק (החילוק בין לשון "שניהם עיקר" ו"כונתו על שניהם") בהלשון בפ"ז נכון.

ועוד להוסיף שאלה (שלא כתבתי לעיל): בפ"ז הלכות טו טז, למה אכן אין התבשיל שהוא מין דגן חשוב עיקר לפטור המרק, אע"פ שעיקר הבישול הוא בשביל המרק, מ"מ מין דגן חשוב עיקר לעולם כל שבא ליתן טעם בהתשביל?
וגם מה הפירוש בלשון הצ"צ (בהערה קעז בהשו"ע) אולי דמי למי שלקות, הרי מי שלקות הבישול הוא בשביל התבשיל לפי ב' הדיעות?האם הכונה שאולי זה כמו ירקות שאומרים בטלה דעתו (לכאורה אין לזה הבנה)?
תודה מראש!

הרב אלאשוילי
הודעות: 1347
הצטרף: א' מאי 15, 2016 11:45 am

Re: תגובה

הודעה שלא נקראהעל ידי הרב אלאשוילי » ד' פברואר 15, 2017 1:30 pm

מפני שבימים אלו אני טרוד מאד, והשאלות הנשאלות כאן מצריכות עיון והעמקה, דבר שלא מתאפשר לי לצערי, על כן אבקש מהצופים המלומדים ליטול חלק בדיון זה, ותבוא עליכם ברכה.

מרדכי הקטן
הודעות: 6
הצטרף: א' פברואר 11, 2018 6:50 am

Re: ברכות הנהנין

הודעה שלא נקראהעל ידי מרדכי הקטן » ג' פברואר 13, 2018 2:14 am

התשובה להשאלה הוא מתוק מאוד למי שלומד בעיון דבריו המתוקים של רבינו, אבל מתחילה צריכין להקדים בכלל בענין מי שלקות, עם ב' הקדמות, ועפ"ז יתבאר דברי רבינו ודברי הצ"צ כמי חומר.

רבינו מבאר למה יש לנו לברך על המים כברכת האוכל, והוא מפני שנתהפך מדין 'משקה' לדין 'אוכל', דהיינו על 'משקה' מברך שהכל, אבל על 'אוכל' מברך כברכת הפרי/ירקות, רק המחלוקת הוא באיזה אופן נתהפך משם 'משקה' לשם 'אוכל'. דיעה ראשונה סובר דכשמבשלו על דעת לאכול/לטבל עם המים, נעשה כמזון ונתהפך לדין 'אוכל', ודיעה שניה מכיון דעיקר הבישול הוא לצורך הפרי בטל אליו ויש בו דין 'אוכל'.

הקדמה שניה הוא, הלא נודע לנו הכלל דכל שיש בו מחמשת המינים מברכין עליו במ"מ, מ"מ כתב רבינו דכלל זה הוא דווקא על 'אוכל', אבל כשיש עליו שם 'משקה' מברך שהכל, וזהו הטעם דעל שתיתא רכה מברכין שהכל (כמבואר בסבה"נ פ"א ה"ט) וכן על שכר (פרק ז' ה"ג).

והשתא בא נבוא למה ששאל השואל, אבל בראשונה צריכין להבהיר דין דעיקר וטפל המבואר בדברי רבינו, והוא דרבינו מחלק אם האוכל והמשקה נתבשלו או נשרו ביחד או לא, דאם נתבשל או נשרה ביחד אז בכל ענין יש רק ברכה אחד, וצריכין לברר איזה העיקר ואיזה הטפל, אבל בכל אופן יש רק ברכה אחד.

משא"כ כשלא נתבשלו ולא נשרה ביחד, רק ערבן ביחד, אז רואין איזה הוא העיקר אצלו, ועל אותו עיקר מברך, ואם שניהם עיקרים, מברך ב' ברכות, וע"ז הוסיף רבינו דדין זה הוא אפי' אם המאכל הוא מין דגן, ומהטעם שאף מין דגן שנעשה 'משקה' אין מברכין עליו במ"מ, וא"כ לא שייך לומר דהמאכל יהיה העיקר מדין ד'כל שיש בו', ולא יברך כלל על המשקה, שהרי הדין ד'כל שיש בו' לא פועל בכלל על דבר שיש עליו דין 'משקה', רק על 'אוכל'.

ועכשיו בא נבא למש"כ בדין של לביבות, דהיינו כפי מה שהסביר דאם יש עליו שם אוכל מברך כברכת המאכל, ואם יש עליו שם משקה מברך שהכל, יתבאר למה כשמבשל שעורים לחולה בשביל המרק, או לביבות, ועיקר הכוונה הוא על המרק, נמצא שאינו בטל להתבשיל, רק נשאר בשם 'משקה' ועל משקין מברכין שהכל, הגם שהם מין דגן.

מ"מ כתב רבינו דאם רוצה לאכול גם הלביבות, אז על צד היותר טוב יש להקדים לברך שהכל על המרק ואחריו במ"מ על הלביבות, ורבים תמהו בדין זה שמקורו במגן אברהם (סי' ר"ה סק"ו), אבל הצ"צ מבאר דבריו להפליא, דהיינו דהגם שאמרנו דדין ד'כל שיש בו' לא שייך בכלל בדבר שיש בו דין 'משקה', מ"מ יש להסתפק דזהו דווקא כשעצם הדגן נעשה רך לשתיה, ששוב לא שייך לומר 'שיש בו', דהרי אין בו 'אוכל' ממין דגן, רק 'משקה', וכן כשלא נתבשל יחד, דאז לא שייך שיתהפך לדין 'אוכל'.

אבל כאן הרי מיירי שיש בו עדיין בעין לביבות שנתבשל עם המים, וא"כ מכיון שהוא בעין, אולי י"ל דהדין ד'כל שיש בו' שבדרך כלל אומר לנו שהמין דגן הוא העיקר, הוא מבטל מה שבדעתו [דהיינו שבדעתו המים הוא העיקר], ואומר לנו שעיקר הבישול הוא לצורך התבשיל של דגן כדי לאכול עם המרק, ואז הלא ההלכה ידוע, דאם מבשל בכוונה לאכול שניהם ביחד, נהפך ה'משקה' מדין 'משקה' לדין 'אוכל'.

והיינו כמו במי שלקות אמרינן דמהפך ה'משקה' ל'אוכל', והכוונה בזה, דכיון ד'כוונתו' הוא על האוכל בטל ה'משקה' האוכל, ונתהווה עליו דין 'אוכל', כן אולי י"ל דהדין ד'כל שיש בו' שאומר שהמין דגן הוא העיקר, הוא ממש כמו דעתו, והוי כאילו בישל הלביבות כדי לאכול הלביבות עם המים, ואם כן אם יברך במ"מ אולי יפטור גם המים, לכן טוב לצאת מכל ספק ויברך תחילה שהכל על המים ואחריו במ"מ על הלביבות.

והנה עד כה דברנו אודות הדין ד'כל שיש בו' לגבי מים, מג' סוגים, א) באם המין דגן נתהפך ל'משקה' [שתיתא, או שכר], ב) כשמערב מין דגן ומים לאכול ביחד ולא נתבשלו ביחד, ג) כשמבשל ביחד מין דגן עם מים. [ועם כל הנ"ל כשתעיין במה שכתב רבינו בסימן ר"ד סעיף ד' ינעם לך, ששולל שם הדין דכל שיש בו, מטעם שאין בו בעין ואז ליתא לדין דכל שיש בו (וגם הספק ליתא), וגם שעיקרו לצורך המים ומטעם זה אין בו דין דמי שלקות].

ויש עוד משהו, והוא להיפך מסוג א' הנ"ל, דהיינו כשהמים נעשה 'גוש אחד' עם המין דגן, והיינו כשנבלע המים/יין בהמין דגן, או כשנעשה גוש אחד ע"י הדביקות, כגון דבש עם מין דגן. ובזה אמרינן דהדגן הוא העיקר מדין ד'כל שיש בו' הגם שבדעתו הדבש או היין העיקר.

עכשיו נבא לראות אם נתיישב מה ששאל השואל.

בפ"ז הי"ט כתב אדה"ז: שאם עירב שתי דברים לאכלם ביחד ושתיהם עיקר, אין הולכין אחר הרוב, וכן במיני דגן. אבל אם יש עקר מברכין על העיקר ופוטר את הטפל.
אינו ברור לי הכללים בדיני עיקר וטפל, איך דין זה מתאים עם מש"כ בפ"ג הל' ח שאם תאב גם לאכילת הפת זה פוטר המליח, וכתב ע"ז הקצוה"ש שפשוט שבפת כיסנין מברכים על שתיהם,


זה פשוט מאוד, דפת הוא העיקר בכל מקום, ורק באופן שאוכל הפת כדי שלא יזיקנו בגרונו, רק אז נחשב הפת לטפל, אבל אם תאב גם לפת, אז בכל ענין הפת עיקר, וע"ז כתב הקצוה"ש דאם הוא פת כסנין שברכתו במ"מ, צריך לברך ב' ברכות, שהרי כשמברך על הכסנין אינו פוטר המליח.

ומש"כ בהמשך ההלכה הוא רק ביין בלוע שזה נקרא תערובת ולכן הולכין אחר העיקר, אבל אם אינו תערובת ממש רק שמצרף שתי מאכלים לאכלם יחד, לא הולכים אחר עיקר אלא אם זה עיקר לגמרי, שלא היה אוכל הטפל כלל,
א"כ למה בפ"ז מאריך לבאר הטעם שאין מין דגן עיקר הרי זה פשוט לפי המבואר בפ"ג? שאין כאן תערובת, ולמה יפטור הדגן את המרק.
וגם צריך לומר שמש"כ כאן שהולכים אחר העיקר ומברכים על המרק כו' זה רק אם אין כונתו כלל על המאכל (ואלי לכן נקט הלשון "ואם כונתו על שניהם" ולא כתב אם שניהם עיקר (כמ"ש בריש פ"ג), שאפי' אם א' עיקר אבל כונתו גם (שאינו תאב כ"כ) על השני מברכים על שניהם).

עכשיו שאנו יודעים דרבינו רצה לבאר בזה דהגם דיש דין ד'כל שיש בו', מ"מ ב'משקה' לא שייך דין זה כל זמן שלא נתבשל יחד, או שלא נעשה כגוש אחד, וזהו מה שהאריך לבאר כאן, דאם רק נתערב מים עם מין דגן, אין הדגן עיקר דלגבי 'משקה' לא אמרינן הדין דכל שיש בו.

מה שנתקשה כאן וכן בתגובה הבאה בלשון "שניהם עיקר" "כוונתו על שניהם", והכוונה בזה להקשות מה החילוק מפרק ג' ה"א, לפרק ז' הי"ט, באמת דברי רבינו יש לפרשו בכמה פנים, והרבה טרחו ועמלו בזה, אבל המובן הפשוט הוא כמו שכתב במסגרת השלחן (סי' נ"ד ס"ה אות ו'), דיש חילוק בין אם הוא מעורב ממש, לאם הוא גוש וצלול שאינו תערובת ממש.

והכוונה בזה דבפרק ג' מיירי מדבר שהוא מעורב ממש [וה"ה אם נתבשל ביחד דינא הכי], אז מברך בכל ענין רק ברכה אחת, והיינו כברכת העיקר, רק צריך לראות כפי הענין איזה הוא העיקר, וגם צריך לדעת דאם יש שם מין דגן הוא העיקר.

אבל בפרק ז' מיירי בגוש וצלול שזה לא נחשב לתערובת כלל, אז רואין אם האוכל הוא העיקר, והמשקה הוא רק לצורך אכילת האוכל אז האוכל העיקר ומברך עליו ופוטר המשקין, ולהיפך אם המאכל הוא לצורך שתיית המרק, מברך רק על המרק, אבל אם כוונתו על שניהם אז שניהם עיקר ומברך על שניהם ברכתן הראויה, וזהו גם כשיש שם מין דגן, וכבודו צודק בדיוק הלשון ש'כוונתו על שניהם' דהיינו אפי' אם המאכל הוא עיקר, כל זמן שאין המשקין באים להיות טפל להאוכל, רק שרוצה גם בזה, מברך על שניהם.

ובזה יש חילוק בין אם נתערב ממש דאז אפי' אם כוונתו על השני, מ"מ לעולם לא יברך רק ברכה אחת, והוא ברכת העיקר, ורק בשניהם עיקר רק אז הולכין אחר הרוב.

תמצית, כשבדעתו שאחד מהם עיקר אז בכל ענין הוא העיקר והשני הוא טפל לו, חוץ אם הוא מין דגן אז יש חילוק אם ערבן או הוא תערובות ממש או נתבשלו יחד, ואם דעתו על שניהם, אז כשנתבשלו או תערובות ממש הולכין אחר הרוב, ומין דגן בכל ענין עיקר, וכשלא נתבשלו מברך על שתיהן.

וגם יש להעיר שם בפ"ג, מאי שנא מליח מדבש שזה משקה על גביו (לא בלוע).
תודה רבה, אם אפשר לבאר ולברר הנ"ל. תודה.


וכן הקשה בתגובה הבא אות ב', והתירוץ פשוט, דיש חילוק בין אוכל ב' דברים ביחד, לאם דבוק שנעשה כגוש אחד, ובדווקא נקט דבש, דשאר דברים אינם דבוקים כ"כ כמו דבש, וה"ה במשקים מכיון שהוא בלוע בתוכו גם כן דינא הכי, משא"כ שאר דברים שאינם בלועים ואינם דבוקים, נחשבים לשני דברים נפרדים, וכיון שהוא דבוק עד שנעשו כגוש אחד, אמרינן דמין דגן עיקר וכנ"ל.

שאלתי הוא בעיקר בשתים:
א: למה צריך לבאר הטעם שאין מין דגן חשוב עיקר, שאף מין דגן שהוא רך וראוי לשתיה וכו', אם זה פשוט בשאר דברים, למה נחשוב שמין דגן שונה?
ב: בפ"ג למה נחשב דבש שעל גביה הפת כתערובת?
וגם רציתי לברר האם הדיוק (החילוק בין לשון "שניהם עיקר" ו"כונתו על שניהם") בהלשון בפ"ז נכון.
ועוד להוסיף שאלה (שלא כתבתי לעיל): בפ"ז הלכות טו טז, למה אכן אין התבשיל שהוא מין דגן חשוב עיקר לפטור המרק, אע"פ שעיקר הבישול הוא בשביל המרק, מ"מ מין דגן חשוב עיקר לעולם כל שבא ליתן טעם בהתשביל?
וגם מה הפירוש בלשון הצ"צ (בהערה קעז בהשו"ע) אולי דמי למי שלקות, הרי מי שלקות הבישול הוא בשביל התבשיל לפי ב' הדיעות?האם הכונה שאולי זה כמו ירקות שאומרים בטלה דעתו (לכאורה אין לזה הבנה)?
תודה מראש!

כנ"ל התירוץ לאות א' פשוט, דמכיון שידוע לנו שיש כלל של 'כל שיש בו', צריך לשלול שזה לא שייך באם המין דגן הוא 'משקה', וא"כ כאן שהוא רק תערובת א"א לה'משקה' להיות עליו דין דכל שיש בו. וכן לאות ב' ג"כ כתבנו שהוא כגוש אחד.

ומה שהוסיף לשאול, וגם אודות הפירוש של הצ"צ, ע"פ מה שכתבנו הוא ממש מתוק, דבוודאי אין הכוונה שאומרים בטלה דעתו, רק כמו שבארנו כבר, דיש להסתפק בדין ד'כל שיש בו' כשנתבשל יחד, אם זה מהפך ה'משקה' להיות עליו דין 'אוכל', ומטעם זה צריך לעשות עצהיו"ט לברך תחילה על המרק ואחריו על המין דגן.

--
סליחה על שאני משיב על שאלה ישנה של יותר משנה, אני רק עכשיו מצאתי פורם זו. בהצלחה


חזור אל “דיונים ועיונים בשו"ע הרב”

cron